יום חמישי, 13 בדצמבר 2018, ה' טבת ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5407068

הפרקליטים במה קורא נט

כתבות בנושאים משפטיים

על מה כולם מדברים- פסק הדין של העליון בעניין האישה "הבוגדת".

עו״ד ליהי איינס

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

ליהי איינס

עו"ד ומגשרת כתובת: עצמאות 15 כפר יונה כביש 57 ממזרח למערב, ליד תחנת הדלק סונול

lihiadv@gmail.com

http://www.lihiadv.co.il/


כולם מדברים על זה. עורכי דין למשפחה הופכים והופכים בזה בכל קבוצת ווטסאפ. פרשני חוק ומשפט כותבים כותרות על זה. כן בגדה, לא בגדה, מה זה קשור? בגדה, אבל נכסיה לא בגדו.. תילי תילים של בוקה ומבולקה עד לב שמיים.
ואני רק רוצה לשאול : תגידו! מה עם כל עשרות פסקי הדין בשנה, שבהם בית הדין הרבני הגדול שולל מנשים חלקים ברכוש, שלא על יסוד חשד לבגידה, אלא משום שהוא לא מכיר בפועל במוסד "הילכת השיתוף הספציפי" הנהוגה בבתי המשפט למשפחה?! בג"ץ לא מתערב בהחלטות אלה של בה"ד הרבני הגדול. איפה כולנו כשזה קורה?!..

שמעתי השבוע הרצאה של כב' השופט ( בדימוס ) השופט דנציגר. הוא סקר את ההתפתחות הפסיקתית של הלכת השיתוף בבית המשפט למשפחה וגם הוא יודע לספר כי קיים פער בין הפסיקות של בתי המשפט למשפחה לבין הפסיקות של בית הדין הרבני, כשעל הפרק אותה מערכת נסיבתית.
כלומר, תקשיבו טוב: אותן נסיבות אצל בני זוג דומים. בבית משפט התוצאה היא א' ובבית הדין הרבני התוצאה היא ב'. ישראל 2018 זה קורה כל הזמן. אף אחד לא כותב על זה בעיתון. אלא שהפעם נמצא סיפור שיש בו צבע שמעניין את ההמונים. אך מה עם כל הנשים שלא עשו דבר רע וכל פשען הוא שהתיק שלהן נפתח בבית הדין הרבני ולא בבית משפט למשפחה? מדוע הן מופלות לרעה ואף אחד לא אומר דבר בשמן? 
בואו נניח לרגע בצד את טענות הבגידה. הגם שהאישה בפס"ד המדובר טענה בתוקף כי לא ביצעה שום בגידה. יתרה, גם בפסק הדין של העליון שסקר ומצא שאין פגם בהחלטת בית הדין הגדול, רק דיין אחד מתוך שלושה בבית הדין הרבני הגדול התייחס לנושא הבגידה הנטענת. שני הרבנים הנוספים כלל לא העלו את הנושא. אז למה בכל זאת הדיינים הנכבדים דחו את תביעתה של האישה לחלקים ברכוש שהיו רשומים על שם הבעל? הו, טוב ששאלתם. בשביל זה אני כאן.
לזוגות שנישאו החל משנת 1974 חוקק לנו המחוקק את חוק יחסי ממון התשל"ג -1973. חוק מוכר. לפני מספר שנים תוקן ( מתחשק לי מאוד לספר לכם על תיקון מס' 4 שלו אבל אני אתאפק לרשימה הבאה ) בחוק כתוב שכל רכוש שנרכש ונצבר במהלך החיים המשותפים, בין אם נרשם על שמו של אחד מבני הזוג ובין אם נרשם על שם שניהם- שייך לשני בני הזוג. אבל!!!!

עוד אומר החוק בסעיף 4 ובסעיף 5 (א) (1)  כי למרות זאת, ישנם נכסים "חיצוניים" אשר אינם נכנסים לקטגוריה הנ"ל. למשל, כספים שאדם מקבל לפיצוי על נזק גופני. הם שלו בלבד. למשל, נכסים שמתקבלים במתנה ובירושה. ולענייננו, למשל, נכסים שהיו לו לאדם בטרם נישא. כגון, דירה שהייתה לאיש לפני שנישאו הצדדים והדירה רשומה על שמו בלבד.
זה נהדר. רק שמה לעשות, החיים חזקים מהחוק ולפתחו של בית המשפט לענייני משפחה הובאו סיפורים ובהם זוגות, שחיו שלושים שנה יחד בבית שהביא הבעל לנישואין. הוא רכש את הדירה שנה לפני שנישאו ומאז חיו הצדדים בדירה. השקיעו בה, שיפצו אותה והיא הנכס היחיד שיש במשפחה. כעת נניח שהזוג הזה מתגרש. האם הייתם מעלים על דעתכם להוציא את האישה ללא כל חלק בדירה, אחרי שהיא גרה בדירה הזו שלושים שנים מחייה? וודאי שלא. הדעת לא סובלת את זה.
לכן בתהליך ממושך, המועבר ממקרה למקרה, החל בית המשפט העליון לפסוק כי חרף המנוי בחוק ומתוקף תפקידו של בית המשפט לפסוק למען הצדק, יש לחרוג מין החוק ולזכות את הצד ש"אינו רשום" בנכס, בחלקים מהנכס.
להלכה הזו ניתן השם "כוונת השיתוף הספציפי" כלומר: נכון, שלאותו אדם, איש או אישה, היה נכס מלפני הנישואין, או נכס שהוא קיבל במתנה במהלך הנישואין. אך למרות שהנכס היה רשום על אחד הצדדים, בפועל, אותו אדם שיתף את בן/ בת זוגו בנכס ובשל כך פיתח בן הזוג ציפייה והסתמכות וראה בנכס הזה כנכס משותף. ברור כי על הטוען לכוונת השיתוף חלה החובה להוכיח באופן פוזיטיבי וקונקרטי את אותה הכוונה. 
מקריאה רציפה של פסקי הדין התקדימיים שהתפתחו עם השנים ( למיטיבי לכת כיתבו בגוגל: פרשת יעקובי נגד יעקובי, דרך פרשת אבו רומי ולאחריה פרשת ששון נגד ששון ולאחריה, פרשת בן גיאת עד אשר קיבלנו עטוף בסרט את פס"ד "אלמונית" שמהווה עד היום את פס"ד החשוב ביותר ) נראה כי שופטי בהמ"ש העליון התחבטו והתחבטו בסוגיה. קבעו מבחנים אובייקטיביים כדי להוכיח "כוונת שיתוף". חלקם הרימו את רף ההוכחה הנדרש להוכחת כוונת השיתוף הנטענת וחלקם הנמיכו את רף ההוכחה הנדרש, קל וחומר כשמדובר בדירת מגורים בה גרו בני הזוג שנים רבות. עד כדי כך, ששמעתי לא מזמן את הפרופסור למשפטים שחר ליפשיץ ( גאון! ) אומר, שהיום יש תחושה, שברירת המחדל הרשומה בחוק התהפכה וכי כיום בהמ"ש למשפחה נוהג כאילו הבית הוא רכוש משותף באופן אוטומטי אלא אם כן מוכיחים אחרת.
בבית הדין הרבני השיח הוא אחר. הבעיה היא, שבג"ץ בדרך כלל לא מתערב בהחלטות העוסקות בשיקול דעת בה"ד הרבני הגדול, כל זמן שהן אינן חורגות מסמכותו. החלטה של כוונת שיתוף היא סטייה מלשון החוק והיא החלטה של שיקול דעת! הפעם טוענים הפרשנים המשפטיים שבג"ץ יתערב בהחלטת בה"ד הגדול משום שלכאורה טענת בגידה השפיעה על שיקול הדעת. 
סיכומו של דבר: אם יש בקהל אישה שחיה בבית הרשום על שם בעלה מלפני הנישואין והגברת רוצה להתגרש ולבקש זכויות בבית הזה, טוב תעשה הגברת אם תפנה לבית משפט למשפחה. ועוד מילה: אם יש לכם דירה ואתם רוצים להורישה בחיים לילדכם הנשוי- תחשבו על זה עוד שניה ועוד מילה- מרוץ הסמכויות חי ובועט. מי שתופס- תופס.



 



 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: